מגע מקרי

מפגשי ה-בוק סרפינג מאפשר לאנשים אקראיים, מוכרים וזרים  להיפגש זה עם זה דרך הקראת טקסטים. 

במוצ"ש האחרון זכיתי בפעם השנייה לקחת חלק בבוק סרפינג שחברתי הטובה והמשוררת ענבל אשל כהנסקי הנחתה, באירוח חמים ונעים יחד עם בעל הנפלא יאיר. נושא המפגש היה "זיכרון גוף".

אני הצגתי את שירי ללא השם ובעל שלוש שורות-

את הידיים החסרות לו

הוא רושם בעיפרון,

חורט כל מגע מקרי.

תודה לכל הנוכחות והנוכח, על ההקשבה הרגישה והאדיבה, האינטמיות והכנות הנעימה, על העוצמות והשעשוע בין לבין.

עַל קְצֵה הַגָּג (או תקראו לרווחה)

כשקראתי את שירי "על קצה הגג", שהתפרסם "בביטאון השירה" המצויין, קרה לי דבר נדיר - התרגשתי מהשיר כשם שבכלל לא כתבתי אותו, והאמת שדי שכחתי מקיומו. 

אז אוי ואבוי אם שירים הם כמו ילדים, כי אז היה צריך לקרוא לרווחה. אני מודה לאורן עילם שתמיד מפתיע אותי לטובה עם מה שהוא בוחר לפרסם שלי ושל אחרים.

(בכל מקרה ערב "על סף ספר" בדיזנגוף סנטר, המשותף לשרון קשרו ולי, נדחה לעת עתה למועד לא יודע.)

עַל קְצֵה הַגָּג / רז סופר

נֶעֱמַדְתִּי עַל קְצֵה הַגָּג
וְרָאִיתִי עֵץ צָעִיר וְעָדִין
נֶאֱבַק.

זֶהוּ גּוֹרָלֵנוּ, לִנְזוֹל
כְּאוֹתָן טִיפּוֹת אַחֲרוֹנוֹת
הַמְהַדְהֲדוֹת בְּמַרְזֵב
לְהֵאָסֵף וּלְהִשָּׁכַח.

בתחתית האקוריום

כמו בכל יום שישי גם השבוע יצא עוד גיליון נפלא של "ביטאון לשירה" (http://social-poetry.co.il/bitaon), כתב עת שבועי לשירה, והשבוע זכה שירי "בתחתית האקווריום" להתפרסם בו.

שיר זה מתחבר מאוד לרעיונות המרכזים של המפגש שלי עם שרון קשרו בערב "על סף ספר", אשר יתרחש ב19 לאפריל, בשעה 20:00, במתחם "הסלון"  שבדיזנגוף סנטר.

"על סף ספר" הינה סדרת אירועים בהנחיית המשוררת חגית בת אליעזר, המציגה משוררים ואת יצירתם באופן ישיר ובדיאלוג פתוח עם הקהל. הערב יעסוק בשירה וכתיבה, מיתוסים ומיתולוגיה, צלקות הילדות, מסע הגיבור, והמפגש בין תהליך היצירה והתהליך הטיפולי.
גם שרון וגם אני עוסקים בתחום הטיפולי-חינוכי, בתחום החינוך המיוחד. שנינו יוצרים מתוך התהליך הטיפולי, מתוך חקר החוויה האנושית והכאב שמרכזה.

בְּתַחְתִּית הָאַקְוַרְיוּם / רז סופר

בְּתַחְתִּית הָאַקְוַרְיוּם שׁוֹכֵב

מַחְשָׁבוֹת צָפוֹת מֵעָלָיו

הוּא מִתְבּוֹנֵן בָּהֶן

וְלֹא עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ

כִּי הֵן שֶׁלּו.

הַזְּכוּכִית מִתְעַגֶּלֶת

וּפְנֵי הָאֲנָשִׁים מִתְמַשְּׁכִים

הֵם מְנַסִּים לָגַעַת בּוֹ,

לִנְשֹׁךְ בְּחִיּוּכִים סְתוּמִים

לְלַטֵּף אֶת עוֹרוֹ הַנָּזִיל.

אֲנִי חוֹר שָׁחוֹר, לוֹחֵשׁ מְבֻלְבָּל,

זָרוּק בֶּחָלָל, קוֹרֵא לְעֶזְרָה.

זמן רב הותרתי את הבלוג השירה שלי מיותם, החלטתי לשוב אליו. יש אנשים המתקשים להזניח את שירתם, מתעקשים שיש להם משהו להציע, אני אחד מהם. אז הנה שניים באווירה ביתית, קטנים ושקטים, אני מקווה שהם ילחשו בכם משהו, רז.

מים ולחם

1.

הוא שוטף פניו

וחושב

מים תמיד מוליכים להיכן שהוא

אני עיוור בנהר, הוא כותב בראי

נוזל אליך כמו תמיד

תהי לי ים

ואשקע במצולותייך

2.

הלחם החם עולה כחזיון

מתוך המכשיר,

הוא מברך ומפזר מלח

מעל שכבת האבוקדו הירוקה

שני עלים בודדים נותרו

באדנית האדומה

הוא משקה ומלטף,

מי ייתן כוחות לקיץ הזה

רוחות מדבר בחלון,

זמן רב אנשים נדדו

עד אשר מצאו מקום

תמונה (אבל)

האור מהחלון זוחל מעליה,

על המפה

כוס מים חצי ריקה

ושני לימונים שלובים

 

 

המילה סליחה עולה בראשה

היא אפילו לוחשת אותה

לכיסא הריק שממולה

 

 

ריח קפה חריף

כובש את גופה

מבלי שאיש העמיד מים

 

 

ענף משתובב מסיט אותה

וצלצול מתגבר עובר דרכה,

אין מי שיימצא

בצד השני של השיחה

עם נובמבר אני חוזר מהכפור אל הכפור, ועם "אוקוטבר" שיר חדש באמתחתי

אוקטובר / רז סופר


הוא נולד בתחילת אוקטובר

ומת בסופו,

מבקש להיקבר לחופי הים התיכון

היכן שהדשא נגמר

וההר נופל.

בצרפתית הוא אמר, המוות הוא אישה

לא סתם הוא לובש שמלה.

הוא קבר אחת עוד אחת

אבל ליבו מזמן נשבר,

כמו גלולה שנשכחה מתחת לארון

הוא נותר ללא תרופה

עד שהתכופף היה כבר מאוחר

להושיט יד.

הוא כתב, תראו את הגלים

איך הם מכים בעוצמה

ושימו לב למפרצים בשערי

כל מי שחשב שאני סלע

שיביט היטב .

נערות דקות כוסו ונתגלו

תחת מעטה כחול סוער

מספר אימהות

אחזו בזהירות את ילדיהם

הצוחקים למגע המים

וכמה גברים חיפשו את האופק

תמיד אנחנו תרים אחר הקו הזה
הסביר וצייר בידיו
כיצד הכל נעלם

אולם הכנסים      

אני נכנס לחדר ומעטים מפנים אלי מבט,
גם כך, אני לא אוהב הצגות.
את הכוס אני אוחז בחוזקה
כשהיא תיגמר מה יישאר.

כולנו מסרבים להודות
אבל יש בנו צורך להאמין
שאכן יש פה
איזה ערך מוסף.

האורות מתגברים וכל העכברם מתפזרים,
מצהירים, אנחנו לא מופנים
אנחנו עוזבים ברצון
לווידוי התקרה הגדול-

צריך לסרב לעצמך, לרצון להישמע
אין בך דבר מיוחד
אתה תמות כמו כל אחד.
נועדת לקטנות
רק כמה מילים בודדות
בחוג המוצמצם.

כולנו פקידים קטנים,
הולכים ומתכווצים
עם השנים.

קפה

היא מחכה בקפה ולא מצפה לדבר,

ישנם דברים ברחוב

אבל הם חולפים מהר

וזה טוב.

 

הרהור עובר בשדרה, נעמד מול חלון ראווה

ומתאים חולצה לגוף שעוד לא נברא,

זוהי ילדה בת חמש

עם צמות זהובות

ושם

שעדיין לא ניתן לחשוב עליו.

זאת עיר מצוינת לאופניים, גם לרגלים

שיודעות ללכת היטב,

אפשר לספור צעדים

היא אוהבת לספור צעדים.

פעם היא חקרה את היחס בין הצעדים שלה

לצעדים של אביה

ועד שהגיעו לבית הספר התבלבלה,

היה צריך להתחיל הכול מהתחלה.

לאימא לא היו צעדים

היו אלה קפיצות ציפוריות זעירות,

אף אחד לא עמד בקצב שלה.

 

מה יש בעקבותיה, היא רושמת לעצמה -

יש לבדוק את טיב צעדי,

לכל דבר טוב יש סוף

גם לקפה.

האם כל הסוכר תמיד שוכב בקרקעית ?

תוהה עמוקות ושולחת אצבע גנובה

לאסוף את כל מה שהשפל השאיר,

צדפות קטנות ונשכחות.