אולם הכנסים      

אני נכנס לחדר ומעטים מפנים אלי מבט,
גם כך, אני לא אוהב הצגות.
את הכוס אני אוחז בחוזקה
כשהיא תיגמר מה יישאר.

כולנו מסרבים להודות
אבל יש בנו צורך להאמין
שאכן יש פה
איזה ערך מוסף.

האורות מתגברים וכל העכברם מתפזרים,
מצהירים, אנחנו לא מופנים
אנחנו עוזבים ברצון
לווידוי התקרה הגדול-

צריך לסרב לעצמך, לרצון להישמע
אין בך דבר מיוחד
אתה תמות כמו כל אחד.
נועדת לקטנות
רק כמה מילים בודדות
בחוג המוצמצם.

כולנו פקידים קטנים,
הולכים ומתכווצים
עם השנים.

קפה

היא מחכה בקפה ולא מצפה לדבר,

ישנם דברים ברחוב

אבל הם חולפים מהר

וזה טוב.

 

הרהור עובר בשדרה, נעמד מול חלון ראווה

ומתאים חולצה לגוף שעוד לא נברא,

זוהי ילדה בת חמש

עם צמות זהובות

ושם

שעדיין לא ניתן לחשוב עליו.

זאת עיר מצוינת לאופניים, גם לרגלים

שיודעות ללכת היטב,

אפשר לספור צעדים

היא אוהבת לספור צעדים.

פעם היא חקרה את היחס בין הצעדים שלה

לצעדים של אביה

ועד שהגיעו לבית הספר התבלבלה,

היה צריך להתחיל הכול מהתחלה.

לאימא לא היו צעדים

היו אלה קפיצות ציפוריות זעירות,

אף אחד לא עמד בקצב שלה.

 

מה יש בעקבותיה, היא רושמת לעצמה -

יש לבדוק את טיב צעדי,

לכל דבר טוב יש סוף

גם לקפה.

האם כל הסוכר תמיד שוכב בקרקעית ?

תוהה עמוקות ושולחת אצבע גנובה

לאסוף את כל מה שהשפל השאיר,

צדפות קטנות ונשכחות.

מים

הוא כותב שירה במים,

בתנועות מיומנות מספר לכולם

על העומקים בהם הוא טובע.

מביט אל המייבש

שאמו הפעילה, רואה

כיצד כל הרטיבות נעלמת

ונותר רק צל של חום

הגווע לאיטו.

לנועה עיניים חומות,

היא חולמת על קרחונים.

יושבת על קצה המיטה

מביטה עליו, שוכב תחתיה.

היא מספרת על האיש

שקם יום אחד ג'וק

ואף אחד לו האמין לו

שזה הוא.

כבר כתבו את זה, הוא חושב

אבל לא כמו שהיא מספרת,

איך מילים חדשות מכסות ישנות,

הוא מבקש ממנה

שתשכיב אותו לישון.

מכוניות בהר
 

הכביש החצוב מטייל בהר

כוורידים סדוקים

מכוניות מטפסות

ויורדות בדהרה,

כמה פעמים עברנו כך

מבלי לעצור

 

ההדהוד של המהירות

מאיים ונעים

כמו פעימות לב

הולכות ומתרחקות